אני לא אוהב שנוגעים בי: הסיבה תפתיע גם אתכם

רגע, מה? מישהו מתקרב אליך לחיבוק ואתה מרגיש צורך אינסטינקטיבי לקפוץ שלושה צעדים אחורה?

טפיחה ידידותית על השכם גורמת לך להתכווץ?

אתה ממש לא לבד ביקום הזה.

המחשבה על מגע פיזי, אפילו כזה שאמור להיות נעים וחיובי, יכולה לעורר אצל חלקנו אי נוחות של ממש, חרדה קלה, או אפילו רתיעה פיזית.

זה לא אומר שאתם אנשים קרים או לא חברותיים (טוב, אולי קצת, אבל בקטע טוב!).

זה פשוט אומר שהגוף והנפש שלכם מגיבים אחרת למגע.

במאמר הזה נצלול לעומק התופעה הזו – בלי שיפוטיות, עם המון הבנה, ואפילו קצת הומור (כי אם כבר לא נעים, לפחות שנצחק על זה, לא?).

נבין מאיפה זה מגיע, מה ההבדלים בין סתם אי נוחות לפוביה של ממש, ובעיקר – איך אפשר לחיות עם זה בשלום בעולם שבו אנשים מתעקשים לחבק, ללחוץ ידיים ולהתקרב קצת יותר מדי לפעמים.

אז קחו נשימה עמוקה, שמרו על מרחק בטוח מהמסך (אנחנו מבטיחים לא לגעת!), ובואו נתחיל.

אתם עומדים לגלות שאתם הרבה יותר נורמליים ממה שחשבתם, ולקבל כלים פרקטיים שיעזרו לכם לנווט את העולם החברתי בלי להרגיש שפלשו לכם למרחב האישי.

למה מגע זה לפעמים… פחות? או: האם אני חייזר?

קודם כל, בואו נרגיע. אתם לא חייזרים (כנראה).

התחושה הזו, של רתיעה ממגע, נפוצה הרבה יותר ממה שנדמה לכם.

זה ספקטרום רחב – מאנשים שפשוט מעדיפים לשמור על ה"באבל" האישי שלהם קצת יותר גדול, ועד למקרים קיצוניים של פוביה של ממש ממגע, המכונה בשפה המקצועית "הפלוספביה".

אבל רגע, למה זה קורה לנו בכלל?

זה רק אני או שזה נפוץ? קריאת הרגעה קולקטיבית!

דמיינו רגע סיטואציה: פגישת מחזור. כולם מתחבקים, צוחקים, נזכרים. ואתם? אתם עומדים בצד, מחשבים מסלול מילוט מהחיבוק הבא של דודה רחל או מהטפיחה הנלהבת מדי של יוסי מהכיתה המקבילה.

מוכר? בהחלט!

המון אנשים חולקים את התחושה הזו בדרגות שונות. התרבות המערבית, במיוחד, מעודדת קרבה פיזית כמפגן של חיבה וחברות – חיבוקים, לחיצות ידיים, טפיחות על השכם. אבל לא לכולם זה מרגיש טבעי או נעים.

אז התשובה היא כן, זה די נפוץ. אתם בחברה טובה (גם אם אתם מעדיפים שהחברה הזו תשמור על מרחק סנטימטר וחצי מכם).

סיבות אפשריות: משחק הניחושים מתחיל! (אבל בלי פרסים)

אז למה הגוף שלנו מגיב ככה? זה יכול להיות שילוב של גורמים, או סיבה אחת דומיננטית. הנה כמה מהחשודים המיידיים:

רגישות חושית: זוכרים את הילד שלא הסכים ללבוש סוודר כי הוא "מגרד"? אז לפעמים, רגישות יתר במערכת העצבים גורמת לכך שמגע פיזי, אפילו עדין, מרגיש כמו משהו מציף, לא נעים, או אפילו כואב. זה יכול להיות חלק ממשהו רחב יותר שנקרא הפרעת עיבוד חושי (SPD). לא דרמה גדולה, פשוט המוח שלכם מעבד מידע חושי קצת אחרת.
חרדה: מגע פיזי, במיוחד לא צפוי, יכול להיות טריגר לחרדה אצל אנשים מסוימים. המחשבה על קרבה פיזית, הפרת המרחב האישי, או אפילו הציפייה למגע יכולים להעלות את מפלס החרדה לרמות לא נעימות. זה יכול להיות קשור לחרדה חברתית, אבל לא בהכרח.
חוויות עבר: לפעמים, רתיעה ממגע קשורה לחוויות לא נעימות או טראומטיות מהעבר. הגוף "זוכר" והמגע יכול להפעיל תגובת "הילחם או ברח" (Fight or Flight), גם אם אין סכנה אמיתית בהווה. חשוב לציין שלא כל מי שלא אוהב מגע עבר טראומה!
גבולות אישיים ותרבות: יש אנשים שפשוט יש להם צורך גדול יותר במרחב אישי. זה חלק מהאישיות שלהם. גם הרקע התרבותי משפיע – בתרבויות מסוימות מגע פיזי נפוץ יותר מאשר באחרות. אולי פשוט גדלתם בסביבה שבה שמרו יותר על דיסטנס?
סתם כי ככה: ולפעמים… אין סיבה דרמטית. זה פשוט מי שאתם. וזה לגמרי בסדר! לא כל דבר צריך ניתוח פסיכולוגי מעמיק. אתם פשוט מעדיפים לתקשר בדרכים אחרות.

הנקודה החשובה היא שזה לא משהו שאתם "בוחרים" בו כדי להיות מעצבנים או אנטיפתיים. זו תגובה גופנית ונפשית אמיתית.

הפלוספביה? סתם רגישות? מה ההבדל בכלל?! בואו נעשה סדר בבלגן!

אוקיי, אז הבנו שלא כולם מתים על חיבוקים וזה נורמלי. אבל מתי סתם "לא אוהב שנוגעים בי" הופך למשהו ששווה לשים לב אליו יותר, אולי אפילו לתת לו שם מסובך כמו "הפלוספביה"?

ההבדל העיקרי הוא בעוצמת התגובה ובהשפעה שלה על החיים שלכם.

סימנים שאתם כנראה "אנשי מרחב אישי" (או: איך לזהות את שבט הנרתעים)

אם אתם מזדהים עם כמה מהנקודות הבאות, אתם כנראה שייכים לקבוצת "מעדיפים מרחב אישי נדיב":

אתם נרתעים או קופצים קלות כשמישהו נוגע בכם במפתיע.
אתם מרגישים אי נוחות בסיטואציות צפופות (מעליות, תחבורה ציבורית בשעות העומס).
אתם מעדיפים לחיצת יד קצרה (או אפילו רק הנהון ראש) על פני חיבוק.
אתם נוטים לעמוד או לשבת קצת יותר רחוק מאנשים בשיחה.
אתם חשים הקלה כשאירוע חברתי עמוס במגע פיזי מסתיים.
אתם לפעמים "מתכננים" את המיקום שלכם בחדר כדי להימנע ממגע לא רצוי.
אתם לא מתלהבים ממשחקי חברה שדורשים מגע פיזי.
אתם יכולים ליהנות ממגע פיזי, אבל רק בתנאים שלכם, עם אנשים שאתם סומכים עליהם ובזמן שמתאים לכם.

אם רוב הרשימה הזו נשמעת לכם מוכרת, זה כנראה פשוט חלק מהאישיות שלכם. זה לא בהכרח "בעיה", אלא מאפיין שיש ללמוד לחיות איתו ולהסביר אותו לסביבה.

מתי זה הופך ל"בעיה" שכדאי לבדוק? (כי לפעמים זה יותר מסתם "לא בא לי")

הפלוספביה, או פוביה ממגע, היא כבר סיפור אחר. כאן לא מדובר רק באי נוחות, אלא בפחד עז ובלתי רציונלי ממגע. הפחד הזה יכול להיות כל כך חזק שהוא משבש את החיים באופן משמעותי.

הסימנים יכולים לכלול:

תגובת חרדה מיידית וחריפה למגע או אפילו למחשבה על מגע (דפיקות לב מואצות, קוצר נשימה, הזעה, רעידות, בחילה).
הימנעות אקטיבית מכל מצב שעלול לכלול מגע פיזי (למשל, הימנעות מאירועים חברתיים, קושי במערכות יחסים, בחירת עבודה שאינה דורשת אינטראקציה פיזית).
תחושת מצוקה קשה סביב נושא המגע, שפוגעת בתפקוד היומיומי.
הבנה שהפחד מוגזם או לא הגיוני, אבל חוסר יכולת לשלוט בו.
הפחד נמשך לאורך זמן (בדרך כלל מדברים על 6 חודשים ומעלה).

אם התסמינים האלה נשמעים לכם מוכרים ומפריעים לכם מאוד בחיי היומיום, כדאי לשקול לפנות לעזרה מקצועית (פסיכולוג, פסיכיאטר, מטפל רגשי). יש טיפולים יעילים שיכולים לעזור להתמודד עם פוביות וחרדות, כמו טיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT) או טיפול בחשיפה הדרגתית.

חשוב להדגיש: אנחנו לא מאבחנים כאן אף אחד! המטרה היא לתת כיוון כללי. רק איש מקצוע מוסמך יכול לאבחן הפלוספביה או כל מצב אחר.

טיפים לחיים: איך לשרוד בעולם של מחבקים (בלי להפוך לנזיר במשרה מלאה)

אוקיי, אז זיהינו את ה"בעיה" (או סתם את ההעדפה האישית). עכשיו מה? איך מתמודדים עם זה בעולם האמיתי, שבו אנשים נוטים להתקרב, לגעת ולחבק בלי לשאול רשות?

הנה כמה אסטרטגיות שיכולות לעזור, בין אם אתם סתם "אנשי מרחב אישי" או מתמודדים עם רתיעה משמעותית יותר.

תקשורת היא המפתח (אבל בלי לצעוק "אל תיגע בי!" בפאניקה)

הדרך הכי יעילה לטווח ארוך היא פשוט… לדבר. כן, זה יכול להיות מביך בהתחלה, אבל זה עדיף מלהתכווץ בכל פעם שמישהו מתקרב.

בחרו את הזמן והמקום: אל תחכו לרגע שבו דודה ציפי באה לחנוק אתכם מרוב אהבה. דברו עם אנשים שקרובים אליכם בזמן רגוע.
הסבירו בפשטות ובכנות: אתם לא צריכים לחפור יותר מדי. משפט כמו "אני יודע/ת שזה אולי מוזר, אבל אני לא כל כך אוהב/ת חיבוקים / מגע פיזי באופן כללי, זה גורם לי לאי נוחות" יכול לעשות את העבודה.
הדגישו שזה לא אישי: חשוב שהצד השני יבין שזה לא קשור אליו ספציפית. "זה לא נגדך, זה פשוט משהו שקשור אליי" יכול למנוע אי הבנות ופגיעה.
הציעו אלטרנטיבה: אם אתם לא רוצים חיבוק, אולי תציעו במקום לחיצת יד? כיף? הנהון? חיוך רחב? "אני פחות בקטע של חיבוקים, אבל ממש שמח/ה לראות אותך!"
הומור יכול לעזור: לפעמים, גישה קלילה יכולה להוריד את המבוכה. "יש לי מדיניות של שמירת מרחק של מטר וחצי, קורונה סטייל, אבל במובן האישי" (טוב, אולי תמצאו משהו יותר שנון).

תתפלאו לגלות כמה אנשים יכבדו את הבקשה שלכם כשהיא נאמרת בצורה ברורה ומכבדת.

אסטרטגיות הישרדות באירועים חברתיים (כי לפעמים אין ברירה)

מה עושים כשאתם מוכרחים להיות באירוע עמוס אנשים ופוטנציאל מגע גבוה?

תכנון מיקום אסטרטגי: נסו לעמוד עם הגב לקיר או ליד שולחן, זה יכול להפחית את כמות הגישות הבלתי צפויות.
שפת גוף: עמידה מעט צידית, ידיים משולבות קלות (לא בחוזקה, שלא תיראו כועסים!), או החזקת משקה יכולים לאותת על פחות זמינות למגע.
היוזמה בידיים שלכם: אם אתם רואים מישהו מתקרב במטרה לחבק, הושיטו יד ללחיצה עוד לפני שהוא מגיע. זה משדר שליטה ומכוון את האינטראקציה.
ה"חבר המגן": אם אתם הולכים עם חבר/ה או בן/בת זוג שמכירים את הנושא, הם יכולים לפעמים לעמוד ביניכם לבין "המחבקים הסדרתיים".
תירוצים קלים (לשימוש במידה): "אני קצת מצוננ/ת, לא רוצה להדביק" (עבד מצוין בתקופת הקורונה, היום אולי פחות אמין…), "אוי, בדיוק נתפס לי הגב". השתמשו בזהירות, זה יכול להישמע לא אמין אם משתמשים בזה יותר מדי.
קחו הפסקות: אם האירוע ארוך ומרגיש לכם מציף, צאו לכמה דקות החוצה לנשום אוויר או התרחקו לפינה שקטה יותר.

ללמד את הסביבה (בלי לשבור להם את הלב או את העצמות)

האנשים הקרובים אליכם – משפחה, חברים, בני זוג – הם אלה שהכי חשוב שיבינו ויכבדו את הגבולות שלכם.

סבלנות והתמדה: יכול להיות שתידרש יותר משיחה אחת. אנשים שוכחים, או שההרגל שלהם חזק מהם. הזכירו בעדינות ובסבלנות.
הסבירו את התחושה (אם אתם מרגישים בנוח): לפעמים, לשתף קצת יותר בתחושה ("כשנוגעים בי בלי הכנה, זה מרגיש לי קצת כמו… [הכניסו דימוי משלכם]") יכול לעזור להם להבין טוב יותר.
חיזוקים חיוביים: כשהם כן מכבדים את המרחב שלכם, תגידו תודה! "אני ממש מעריך/ה שאת/ה זוכר/ת שאני פחות בקטע של חיבוקים."
מצאו דרכים אחרות להביע חיבה: אם אתם נמנעים ממגע, חשוב למצוא דרכים אחרות להראות לאנשים שאכפת לכם מהם – מילים טובות, זמן איכות, עזרה מעשית, מתנות קטנות.

זה תהליך שלוקח זמן, אבל הוא אפשרי. המטרה היא לא להתרחק מאנשים, אלא למצוא דרך לאינטראקציה שנעימה ומכבדת את כל הצדדים.

שאלות נפוצות ש(אולי) התביישתם לשאול (אל דאגה, אנחנו לא נספר לאף אחד)

שאלה 1: האם זה אומר שאני לא אוהב/ת אנשים?

תשובה: ממש לא בהכרח! רתיעה ממגע פיזי לא שווה לחוסר חיבה או חוסר יכולת ליצור קשרים חברתיים. אפשר לאהוב אנשים מאוד ועדיין להעדיף לשמור על מרחק פיזי. יש המון דרכים להביע חיבה וליצור קשר עמוק שאינן כוללות מגע.

שאלה 2: זה פוגע באנשים כשאני נרתע/ת מהם?

תשובה: זה יכול לקרות, במיוחד אם הם לא מבינים מאיפה זה בא. לכן התקשורת כל כך חשובה. כשאנשים מבינים שזה לא אישי נגדם, אלא משהו שקשור אליכם, רובם יקבלו את זה בהבנה (ואם לא, זו אולי בעיה שלהם, לא שלכם).

שאלה 3: האם זה ישפיע על מערכות יחסים רומנטיות?

תשובה: זה בהחלט יכול להיות אתגר, כי מגע פיזי הוא חלק חשוב באינטימיות עבור רוב האנשים. אבל זה לא אומר שאי אפשר לנהל מערכת יחסים מספקת. זה דורש תקשורת פתוחה וכנה עם בן/בת הזוג, הבנה הדדית, וחיפוש משותף אחר דרכים למגע שנעימות לשניכם. לפעמים, דווקא ההתמודדות המשותפת הזו יכולה לחזק את הקשר.

שאלה 4: האם אפשר "להתגבר" על זה?

תשובה: תלוי מה המקור ומה העוצמה. אם זו פשוט העדפה אישית או רגישות קלה, אולי לא צריך "להתגבר" אלא פשוט ללמוד לחיות עם זה ולהסביר לסביבה. אם זו חרדה משמעותית או פוביה (הפלוספביה), אז כן, אפשר בהחלט לטפל בזה בעזרת אנשי מקצוע ולהפחית משמעותית את עוצמת הפחד וההימנעות.

שאלה 5: מה אם אני לפעמים כן רוצה מגע, ולפעמים ממש לא? זה מבלבל!

תשובה: זה לגמרי הגיוני! הרצון או הסלידה ממגע יכולים להיות תלויי מצב רוח, רמת עייפות, מי האדם שמולכם, והסיטואציה. זה בסדר גמור שהגבולות שלכם דינמיים. האתגר הוא לתקשר את זה (לעצמכם ולאחרים) ברגע האמת. "היום אני קצת פחות בקטע של מגע" זה משפט לגיטימי.

שאלה 6: זה קשור לאוטיזם או אספרגר?

תשובה: רגישות חושית, כולל רגישות למגע, יכולה להיות מאפיין של אנשים על הספקטרום האוטיסטי. עם זאת, לא כל מי שרגיש למגע נמצא על הספקטרום, ולהיפך. רתיעה ממגע יכולה לנבוע ממגוון סיבות אחרות, כפי שציינו קודם.

שאלה 7: מה ההבדל בין הפלוספביה לאלודוניה?

תשובה: הפלוספביה היא פחד ממגע. אלודוניה (Allodynia) היא מצב נוירולוגי שבו מגע שבדרך כלל אינו כואב, נחווה ככאב פיזי. אדם עם אלודוניה עשוי להימנע ממגע בגלל הכאב, בעוד שאדם עם הפלוספביה נמנע ממגע בגלל הפחד והחרדה שהוא מעורר, גם אם אין כאב פיזי. לפעמים שני המצבים יכולים להתקיים יחד.

סיכום: אז מה למדנו חוץ מזה שאנחנו לא אוהבים חיבוקים פתאומיים? (רמז: המון!)

אז זהו, הגענו לסוף המסע שלנו בעולם המופלא (והלא מובן לפעמים) של רתיעה ממגע.

מה לקחת מכל זה?

קודם כל, והכי חשוב: אתם בסדר גמור! בין אם אתם סתם צריכים קצת יותר ספייס אישי ובין אם מדובר בחרדה של ממש, התחושות שלכם לגיטימיות.

שנית, אתם לא לבד. יש עוד המון אנשים כמוכם, שמתמודדים עם אותם אתגרים חברתיים (ומדי פעם גם עושים פרצוף מוזר כשמישהו מנסה לחבק אותם).

שלישית, הבנה היא כוח. להבין למה אתם מרגישים ככה (גם אם זה רק "כי ככה!") ולזהות את הגבולות שלכם זה הצעד הראשון להתמודדות בריאה.

רביעית, תקשורת היא המפתח (כבר אמרנו? נו, זה חשוב!). ללמוד לבטא את הצרכים והגבולות שלכם בצורה ברורה ומכבדת יכול לחולל פלאים ביחסים שלכם עם הסביבה.

וחמישית, אל תהססו לבקש עזרה אם אתם מרגישים שהרתיעה ממגע פוגעת לכם באיכות החיים באופן משמעותי. יש אנשי מקצוע שיכולים לעזור לכם לפתח כלים ואסטרטגיות התמודדות.

בסופו של דבר, המטרה היא לא להפוך לאנשים אחרים או "לתקן" את עצמכם, אלא למצוא דרך לחיות בשלום עם מי שאתם, וליצור אינטראקציות חברתיות שמרגישות לכם בטוחות ונעימות.

אז בפעם הבאה שמישהו מתקרב אליכם לחיבוק ואתם מרגישים את הדחף לברוח לירח – קחו נשימה, חייכו (אם בא לכם), אולי תושיטו יד לכיף ידידותי, ותזכרו שזה לגמרי בסדר להיות "אנשי מרחב אישי". העולם גדול מספיק לכולנו, גם לאלה שמעדיפים אותו ממרחק מטר וחצי.