עזרה ראשונה לאדם סוכרתי – הטיפים שיכולים להציל חיים

דמיינו רגע את הסיטואציה: אתם בטיול, בארוחת ערב, או סתם יושבים בסלון. פתאום, מישהו לידכם מתחיל להרגיש מוזר. הוא מזיע, מבולבל, אולי אפילו מתחיל לגמגם. הדבר הראשון שעולה לראש הוא בטח "מה לעזאזל קורה פה?". אבל מה אם הייתם יודעים בדיוק, אבל בדיוק, מה לעשות? מה אם הכרתם את ההבדלים הדקים, ואת הצעד הנכון הבודד שיכול לעשות את כל ההבדל? המאמר הזה לא הולך לתת לכם עוד כמה טיפים ששטחיים כמו דף נייר. אנחנו צוללים עמוק. אל תדאגו, זה לא יהיה כבד או משעמם – להיפך. אתם עומדים לגלות את כל מה שצריך כדי להרגיש בטוחים, סופר-מוכנים, ואפילו קצת גיבורים. אז תתכוננו, כי אחרי שתסיימו לקרוא, אתם הולכים להיות האדם שאחרים יחפשו כשהסוכר מתחיל לרקוד ריקוד מסוכן.

כרוניקה של סוכר: מה עושים כשהמצב מתוק מדי… או מר מדי?

אז יאללה, בואו נתחיל לדבר תכל'ס. כשזה מגיע לסוכרת, יש שני מצבי חירום עיקריים שכל אחד, אבל כל אחד, חייב להכיר. לא משנה אם אתם סוכרתיים בעצמכם, בני משפחה, חברים, או סתם אנשים טובים שרוצים לדעת איך לעזור. הידע הזה הוא כוח. ובמקרה הזה, כוח שיכול ממש להציל חיים. בואו נפרק את זה כמו שלא פורק שום דבר בעבר.

רגע, מה קרה כאן? 2 מצבי חירום בסוכרת שחייבים להכיר

העולם לא מושלם, ובטח שלא הגוף שלנו. לפעמים הוא מחליט לשחק איתנו משחקים, ובמצב של סוכרת, המשחקים האלה יכולים להיות די מסוכנים. אנחנו מדברים על היפוגליקמיה (סוכר נמוך מדי) והיפרגליקמיה (סוכר גבוה מדי). אלה שני קצוות של אותו חוט, אבל הטיפול בהם שונה בתכלית. נשמע מורכב? ממש לא. בואו נפשט את זה.

היפוגליקמיה: כשאין מספיק דלק למנוע

תחשבו על הגוף כמכונית מרוץ. דרוש לו דלק, והדלק הזה הוא סוכר (גלוקוז). כשיש מעט מדי דלק, המכונית פשוט לא מתפקדת. היא מקרטעת, מקרטעת, ובסוף עלולה לעצור לגמרי. זה בדיוק מה שקורה בהיפוגליקמיה – רמת הסוכר בדם יורדת מתחת לסף מסוכן. לרוב, מדובר בפחות מ-70 מ"ג/ד"ל. וכן, זה קורה מהר, ויכול להיות מפחיד.

סימנים מקדימים: 4 רמזים שהגוף משדר לפני הסערה

הגוף שלנו הוא יצור חכם. הוא לא סתם קורס. הוא שולח איתותים, אזהרות קטנות שאומרות "היי! משהו פה לא בסדר!". היכרות עם האיתותים האלה היא קריטית, כי היא מאפשרת לכם לפעול במהירות, לפני שהמצב מחמיר.

• רעד והזעה פתאומית: כאילו מישהו הדליק את המזגן על קור עז, אבל אתם מזיעים. תחושה מוזרה, לא? זה אחד הסימנים הקלאסיים.
• בלבול וקושי בדיבור: פתאום קשה לחשוב בבהירות, לדבר ברור, או אפילו להבין מה קורה מסביב. אנשים עלולים לחשוב ששותים לשוכרה.
• רעב מטורף וחולשה: תחושה כאילו לא אכלתם שלושה ימים, ובמקביל חולשה שאפילו להחזיק כוס מים נראית משימה בלתי אפשרית.
• דפיקות לב מהירות וחרדה: הלב דופק במהירות, תחושה של פניקה עולה. זה הגוף שמנסה לפצות על חוסר האנרגיה.

אם אתם מזהים אחד או יותר מהסימנים האלה אצל אדם סוכרתי, אל תחכו! כל שנייה חשובה.

המדריך המהיר: 5 צעדים לטיפול בהיפו – וכן, זה קל ממה שחשבתם!

אוקיי, זיהינו את הבעיה. עכשיו מה? בום! הנה מדריך של 5 צעדים פשוטים, שגם סבתא שלכם (עם כל הכבוד) תוכל ליישם. זה הכלל שאתם חייבים לזכור: "כלל ה-15".

1. מדדו סוכר, אם אפשר: אם יש מכשיר זמין, מדדו סוכר. זה יאשר את החשד ויעזור לכם לדעת באיזה מצב אתם נמצאים. אין? לא נורא, אם הסימנים ברורים, פשוט תמשיכו הלאה.
2. תנו 15 גרם פחמימה זמינה (מהר!): זה הרגע שבו סוכר, שמוקצה בדרך כלל, הופך לגיבור העל. מה זה 15 גרם?
   • חצי כוס מיץ פרי (לא דיאט!).
   • 3-4 קוביות סוכר.
   • כף דבש או ריבה.
   • כדורי גלוקוז (לרוב 3-4 כדורים).
   • חצי כוס משקה ממותק (לא דיאט!).

   הרעיון הוא לספק סוכר שייספג מהר מאוד לזרם הדם. שוקולד או עוגיות זה פחות טוב כי יש בהם שומן שמאט את הספיגה. אנחנו רוצים ספיגה מיידית!

3. המתנה של 15 דקות: אחרי שנתתם את מנת הסוכר, חכו בסבלנות. אל תתנו עוד משהו מיד. תנו לגוף לעשות את שלו.
4. מדדו סוכר שוב: אחרי 15 דקות, מדדו שוב (אם אפשר). אם הסוכר עדיין נמוך מ-70 מ"ג/ד"ל (או שהסימנים לא השתפרו), חזרו על שלב 2 ותנו עוד 15 גרם פחמימה.
5. אחרי ייצוב: ארוחה קטנה: ברגע שהסוכר התייצב (מעל 70 מ"ג/ד"ל) והאדם מרגיש טוב יותר, תנו לו לאכול ארוחה קטנה המכילה פחמימות מורכבות וחלבון (למשל, כריך עם גבינה או ביצה). זה יעזור לשמור על רמת סוכר יציבה יותר ולא להגיע לצניחה נוספת.

מה לא לעשות? 3 טעויות שעלולות לעלות ביוקר

במצבי חירום, פאניקה היא האויב הגדול ביותר. לפעמים, מתוך כוונה טובה, אנשים עושים טעויות שעלולות להחמיר את המצב. הנה כמה דברים שאסור לכם לעשות:

• לא לתת אוכל/שתיה לאדם מחוסר הכרה: אם האדם איבד הכרה, בשום אופן אל תנסו לתת לו לשתות או לאכול. הוא עלול להיחנק. במצב כזה, התקשרו מיד למד"א (101).
• לא לתת שוקולד/עוגיות כפתרון ראשוני: כאמור, שומן מעכב ספיגה. במצב חירום כזה, כל שנייה חשובה.
• לא להתעלם מסימנים קלים: גם אם זה "רק" קצת רעד או הזעה, אל תתעלמו. עדיף לטפל מוקדם מאשר מאוחר מדי.

שאלות שחייבות תשובה: 7 סודות עזרה ראשונה לסוכרתיים

1. האם אפשר לתת גלוקגון בבית?

בהחלט! גלוקגון הוא הורמון שמיוצר גם באופן טבעי בגוף, ותפקידו להעלות את רמת הסוכר בדם במהירות. הוא מגיע במזרק או מכשיר אוטומטי (כמו מזרק אפיפן) ודורש מרשם רופא. אם אתם חיים עם אדם סוכרתי, חשוב שתדעו איך להשתמש בו. זה קריטי במצבים של אובדן הכרה. אבל, שימו לב: הוא לא יעיל אם האדם כבר צרך הרבה אלכוהול או אם הוא סבל מהיפוגליקמיה ממושכת וכבר מיצה את מאגרי הגליקוגן בכבד. במקרה של ספק, תמיד קראו למד"א.

2. מה אם האדם לא משתף פעולה או מתנגד לטיפול?

זה קורה. כשרמת הסוכר נמוכה, המוח לא מתפקד כרגיל, והאדם עלול להיות מבולבל, תוקפני או עקשן. נסו לדבר אליו בעדינות, להסביר לו מה אתם עושים. אם הוא מסוגל לבלוע, נסו לתת לו משהו מתוק בכפית או קש. אם ההתנגדות חזקה והמצב ממשיך להידרדר (למשל, הוא מאבד הכרה), אין ברירה אלא לקרוא למד"א. ביטחונכם האישי קודם.

3. מה ההבדל בין עזרה ראשונה לסוכרתי ילד למבוגר?

העקרונות דומים, אבל הכמויות משתנות! לילדים קטנים (במיוחד פעוטות) נותנים פחות פחמימות זמינות. במקום 15 גרם, לרוב מדובר על 5-10 גרם, וצריך להתייעץ עם הרופא המטפל בכמות המדויקת. תמיד עדיף להיות מוכנים ולשאול את ההורים או את הרופא המטפל על הפרוטוקול הספציפי לילד. ושוב, אם יש ספק, מד"א זה תמיד התשובה הנכונה.

4. כמה זמן לוקח לסוכר להשפיע אחרי הטיפול?

בדרך כלל, אתם אמורים לראות שיפור בסימפטומים תוך 10-15 דקות. לכן "כלל ה-15" הוא כל כך חשוב. אם אחרי 15 דקות אין שיפור משמעותי, כנראה שצריך לחזור על הטיפול או, אם המצב חמור, לקרוא לעזרה מקצועית.

5. מה לעשות אם אין לי מושג אם זה היפו או היפר?

זו שאלה מצוינת, כי הסימפטומים עלולים להיות דומים במידה מסוימת (בלבול, חולשה). הכלל המנחה הוא: במקרה של ספק, תמיד טפלו כאילו מדובר בהיפוגליקמיה! למה? כי היפוגליקמיה חמורה מסוכנת הרבה יותר בטווח הקצר ויכולה לגרום לנזק מוחי קבוע או מוות במהירות. מתן סוכר לאדם עם סוכר גבוה (היפרגליקמיה) לא יחמיר את מצבו באופן דרמטי בטווח הקצר, אבל טיפול מאוחר בהיפו יכול להיות קטלני. אז אל תתלבטו – תנו סוכר.

6. האם צריך להתקשר למד"א בכל מקרה של היפו?

לא בהכרח בכל מקרה. אם האדם בהכרה מלאה, משתף פעולה, ואתם מצליחים לייצב את רמת הסוכר שלו באמצעות "כלל ה-15", לרוב אין צורך. אבל! אם הוא איבד הכרה, לא משתף פעולה, אינו מגיב לטיפול לאחר מספר סבבים, או שזה אירוע היפוגליקמי חמור חוזר – אז בהחלט כן. אל תהססו.

7. מה לעשות עם אדם סוכרתי שמתעלף ברחוב?

קודם כל, נשמו עמוק. אחר כך: בדקו הכרה וקריאה לעזרה. אם איבד הכרה, הניחו אותו על הצד (תנוחת התאוששות) כדי למנוע חנק. חפשו צמיד או תליון המציין סוכרת. אם אין מכשיר למדידת סוכר, ובהנחה שאין לכם מושג מה הסיבה, עדיין תנו סוכר דרך הלחיים (בתוך הפה) או מתחת ללשון, בזהירות רבה שלא ייחנק, ותוך כדי הזמינו מד"א. זכרו: עדיף לתת סוכר כשיש ספק.

היפרגליקמיה: כשהסוכר חוגג בלי הפסקה – ומה הלאה?

טוב, אחרי שדיברנו על סוכר נמוך, בואו נדבר על הצד השני של המטבע: סוכר גבוה. זה מצב שנקרא היפרגליקמיה. בניגוד להיפוגליקמיה, שהיא לרוב אירוע דרמטי ומהיר, היפרגליקמיה מתפתחת לאט יותר, לפעמים על פני שעות או ימים.

כשהמדד מטפס: סימנים ודגלים אדומים

גם כאן, הגוף משדר סימנים. הם שונים מאלה של היפו, אבל חשוב לא פחות להכיר אותם:

• צימאון עז והשתנה מרובה: הגוף מנסה "לשטוף" את עודפי הסוכר דרך השתן.
• עייפות וחולשה: למרות שיש הרבה סוכר בדם, הוא לא מצליח להיכנס לתאים כדי לשמש כדלק.
• טשטוש ראייה: שינויים ברמות הסוכר יכולים להשפיע על העדשה של העין.
• כאבי בטן, בחילות והקאות: במקרים חמורים יותר, במיוחד כשיש חמצת קטוטית סוכרתית (DKA), שהיא סיבוך מסוכן של היפרגליקמיה חמורה.
• ריח פירותי מהפה: עוד סימן של DKA. זה ריח של אצטון, כמו מסירי לק.

מה לעשות כשהסוכר בשמיים?

במקרה של היפרגליקמיה, הטיפול שונה לחלוטין. אם אתם או מישהו שאתם מכירים סובל מסוכר גבוה:

• מדדו סוכר: אם הוא גבוה (מעל 250-300 מ"ג/ד"ל) וקיימים סימנים, יש לפעול.
• הזריקו אינסולין (אם האדם יודע ורגיל): אם זה אדם סוכרתי סוג 1 או סוכרתי סוג 2 המטופל באינסולין, יש לתת את מנת התיקון המומלצת על ידי הרופא. אל תתנו אינסולין למי שאינו רגיל לקחת אותו ואינכם יודעים את המינון!
• שתו מים: שתייה מרובה של מים תעזור לגוף לשטוף את הסוכר דרך השתן ולמנוע התייבשות.
• במקרה של DKA (כאבי בטן, הקאות, ריח פירותי, בלבול): מיד לחדר מיון! זה מצב חירום מסכן חיים.
• היו בקשר עם הרופא: אם הסוכר גבוה ולא יורד, חשוב להתייעץ עם הרופא המטפל או לפנות למרפאה.

מעבר לחירום: 3 דברים שכל אחד חייב לדעת כדי להציל חיים

ידע הוא כוח, כבר אמרנו? וברפואה, ידע ממוקד הוא שובר שוויון. אחרי שכיסינו את העזרה הראשונה, יש עוד כמה נקודות בונוס שישדרגו אתכם מ"סתם אדם טוב" ל"סופר-גיבור" שיודע בדיוק מה לעשות במצבי קיצון.

1. תמיד, אבל תמיד, חפשו זיהוי רפואי

לרבים מהסוכרתיים יש צמיד, תליון או כרטיס בכיס שמציין שהם סוכרתיים ואיזה סוג סוכרת יש להם. המידע הזה הוא זהב! הוא יכווין אתכם לטיפול הנכון ויחסוך זמן יקר. אם אתם מכירים אדם סוכרתי, עודדו אותו לענוד או לשאת זיהוי כזה.

2. הכירו את הסביבה והמיקום של ציוד חירום

אם אתם נמצאים בסביבת אדם סוכרתי (בבית, בעבודה, בטיול), דעו איפה נמצאים מכשיר למדידת סוכר, כדורי גלוקוז, מיץ ממותק וגלוקגון. ידע כזה, בדיוק כמו במטבח כשאתם יודעים איפה הסוכר והקמח נמצאים, יכול להיות ההבדל בין פאניקה לטיפול מהיר ויעיל.

3. תקשורת, תקשורת, תקשורת!

ודאו שיש לכם מספרי טלפון של בני משפחה קרובים או הרופא המטפל של האדם הסוכרתי. במקרה חירום, היכולת לתקשר עם מי שמכיר את ההיסטוריה הרפואית של האדם היא עזרה אדירה. אל תהססו ליצור קשר.

אז הנה זה. יצאתם מומחים. עכשיו אתם לא רק יודעים מה לעשות, אתם גם מבינים למה. כשאתם מצוידים בידע הזה, אתם לא רק מגישים עזרה ראשונה; אתם מעניקים ביטחון, שקט נפשי, ובתכל'ס, סיכוי נוסף לחיים טובים. כי לפעמים, צעד קטן ונכון, שנעשה ברגע הנכון, הוא כל מה שצריך כדי לסובב את גלגל המזל. זכרו, ידע הוא לא רק כוח, הוא גם אהבה, ודאגה אמיתית לאחר. אז לכו, תהיו הגיבורים שאנשים צריכים, ואל תשכחו לחייך – זה עושה את כל ההבדל!