אוקיי, בואו נדבר תכלס. עברתם ניתוח, בין אם זה היה קיסרי, כריתת תוספתן, תיקון בקע אחר, או כל סיפור אחר שדרש פתיחה של הבטן. עברו שבועות או חודשים, הצלקת נראית סביר, אתם מתחילים לחזור לשגרה, ופתאום… שמים לב למשהו מוזר. איזה מין בליטה קטנה, או אולי לא כזאת קטנה, שמופיעה איפה שהצלקת נמצאת. לפעמים כשהבטן מתאמצת, כמו כשעומדים או מרימים משהו, והיא נעלמת כששוכבים. נשמע מוכר? אל תיכנסו ללחץ! אתם לא לבד. האורח הלא צפוי הזה, שנקרא בקע בצלקת ניתוחית (Incisional Hernia), הוא משהו שקורה, והאמת? די הרבה. אז במקום להיבהל או להתחיל לחפש בגוגל (ובואו נודה, זה אף פעם לא נגמר טוב), בואו נעשה סדר. נצלול עמוק, אבל בקלילות, נבין בדיוק מה זה, למה זה קורה, מה אפשר לעשות עם זה (ספוילר: יש פתרונות מעולים!), ואיך למנוע את הסיפור הזה בעתיד. מוכנים להתמודד עם הבליטה הזו בראש מורם (והרבה ידע חדש)? יאללה, מתחילים!
האורח הלא קרוא שמופיע אחרי ניתוח: מה עושים עם בקע בצלקת?
אז מה זה בעצם הבליטה המוזרה הזאת?
בואו נדמיין את דופן הבטן שלנו כמו קיר רב שכבתי וחזק במיוחד. יש עור, שכבת שומן, ושרירים. בתוך החלל שמאחורי השרירים יושבים כל האיברים הפנימיים החשובים שלנו – המעיים, הקיבה, וכל החבר'ה הטובים האחרים. התפקיד של דופן הבטן הזו הוא לשמור עליהם יפה ובטוח בפנים, ולספק תמיכה וגם לאפשר לנו להתכופף, להתרומם ולעשות כל מיני שטויות אתגריות כמו לרדוף אחרי האוטובוס.
כשעוברים ניתוח בבטן, המנתח חייב, כמובן, לחתוך את הקיר הזה. בתום הניתוח, התפרים או הסיכות אמורים לחבר מחדש את השכבות, במיוחד את השכבה החשובה של השרירים והרקמות העמוקות יותר, כדי שהקיר יחזור להיות אטום וחזק כמו שהיה. אבל לפעמים, מסיבות שונות ומשונות (מיד נגיע ל"למה"), הריפוי באזור החתך הניתוחי לא מושלם. נוצר באזור הצלקת איזה חולשה, מין "באג" קטן בקיר, חור או סדק.
ומה קורה כשיש חור בקיר? דברים נוטים לצאת דרכו, או לפחות לבלוט החוצה כשיש לחץ. במקרה של בקע בצלקת, מה שדוחף החוצה הם בדרך כלל קטעים של שומן פנימי או קטעים קטנים (או לפעמים גדולים יותר) מהמעי הדק או הגס. הלחץ התוך-בטני שלנו (שעולה כשמתאמצים, משתעלים, מתעטשים, או פשוט עומדים זקוף) דוחף את התכולה הזו החוצה דרך החור, וזה בדיוק מה שמרגישים או רואים כבליטה. הבליטה הזו היא בעצם הבקע.
רגע, זה קרה לי בגלל הניתוח?
כן, בהחלט. השם "בקע בצלקת ניתוחית" הוא די תיאורי. הוא קורה
העניין הוא שהגוף הוא לא מכונה מדויקת שמתקנת את עצמה תמיד 100%. יש תהליכי ריפוי, ויש דברים שיכולים לשבש אותם או להקשות עליהם. אז הבקע נוצר כי האזור שנותח לא נסגר חזק מספיק או נחלש עם הזמן בדיוק בנקודה הכי רגישה – איפה שהיה החתך המקורי.
מי בסיכון? 7 גורמים שיכולים להזמין את האורח הזה
עכשיו מגיעה שאלת מיליון הדולר: למה זה קורה אצלי ולא אצל השכנה שנותחה אצלו שבוע אחרי? יש לא מעט גורמים שיכולים להעלות את הסיכון להתפתחות בקע בצלקת. חלקם קשורים לגוף שלכם, חלקם קשורים לניתוח עצמו, וחלקם קשורים למה שקרה אחריו. הנה כמה מהעיקריים:
-
משקל עודף או השמנת יתר: טוב נו, ידענו שזה יופיע איפשהו. עודף משקל מגביר משמעותית את הלחץ התוך-בטני באופן קבוע, וזה כמו לדחוף כל הזמן על דלת שלא נסגרה עד הסוף. בנוסף, רקמת השומן יכולה להפריע לריפוי תקין של הפצע.
-
סוכרת: סוכרת לא מאוזנת פוגעת בתהליכי הריפוי הטבעיים של הגוף ובזרימת הדם לרקמות, מה שמקשה על הצלקת להפוך לחזקה ויציבה.
-
עישון: עוד אחד שחוזר על עצמו ברשימות ה"לא כדאי". ניקוטין וכימיקלים אחרים בסיגריות מפריעים לריפוי פצעים וגם מחלישים את רקמת החיבור בגוף באופן כללי. מעשנים נמצאים בסיכון גבוה יותר לבקעים.
-
זיהום בפצע הניתוחי: אם הפצע הניתוחי המקורי הזדהם, זה פוגע בריפוי התקין של הרקמות ועלול להוביל לחולשה מקומית שבהמשך תהפוך לבקע. זה קצת כמו לנסות לבנות קיר עם מלט מקולקל.
-
שיעול כרוני או עצירות כרונית: כל מצב שמגביר באופן תדיר את הלחץ בבטן – בין אם זה שיעול בלתי פוסק (למשל מבעיה ריאתית או עישון) או מאמץ בשירותים – מעלה את הסיכון.
-
היריון אחרי הניתוח: הגדלת הבטן והלחץ שמופעלים על דופן הבטן בזמן היריון, במיוחד אם הוא קורה זמן לא רב אחרי הניתוח, יכולים להוביל להופעת בקע בצלקת קיימת או לגרום לאזור חלש להפוך לכזה.
-
סוג הניתוח ומיקום החתך: ניתוחים מסוימים, במיוחד כאלה שנעשים דרך חתך אנכי (מלמעלה למטה) בקו האמצע של הבטן, נחשבים בעלי סיכון גבוה יותר להתפתחות בקע בצלקת לעומת חתכים רוחביים או ניתוחים זעיר פולשניים (לפרוסקופיה). גם טכניקת התפירה משחקת תפקיד.
כשהגוף משחק משחקי הפתעה: למה זה קורה *אצלי*?
לפעמים כל הגורמים האלה רלוונטיים במידה כזו או אחרת, ולפעמים נדמה שלא עשיתם כלום "לא בסדר" ועדיין קיבלתם את האורח הזה. חשוב לזכור שזה לא עניין של אשמה. הגוף שלנו הוא מורכב, והריפוי הוא תהליך ביולוגי שמושפע ממגוון עצום של גורמים, כולל כאלה שפחות בשליטתנו כמו גנטיקה ואיך הרקמות שלנו בנויות באופן טבעי.
המפתח הוא להבין שהופעת הבקע היא כשל מקומי באזור מסוים, לא "כישלון" של כל הגוף או שלכם. וחשוב מכך, זה משהו שניתן לטפל בו בהצלחה!
ראיתי משהו… מה עכשיו? תסמינים ואבחון בקלילות
אז מה אתם אמורים לחפש? התסמין הכי שכיח והכי ברור הוא, כאמור, הבליטה. היא יכולה להופיע ימים, שבועות, חודשים, ואפילו שנים אחרי הניתוח המקורי. היא בדרך כלל ממוקמת ישירות על או ליד הצלקת הניתוחית. בהתחלה היא יכולה להיות קטנה ולשים לב אליה רק במצבים מסוימים, כמו כשעומדים, משתעלים, או מתאמצים. לפעמים היא נעלמת לגמרי כששוכבים ונרגעים.
מעבר לבליטה הנראית לעין (או מורגשת במגע), יכולים להיות גם תסמינים נוספים:
-
אי נוחות או כאב: באזור הבקע, במיוחד בזמן מאמץ או בסוף יום ארוך של עמידה.
-
תחושת כבדות או משיכה: באזור הצלקת.
-
שינויים בהרגלי היציאות (פחות שכיח): אם חלק מהמעי נכלא בבקע, זה עלול לגרום לעצירות או קשיים אחרים.
אבל שימו לב, יש גם בקעים קטנים שלא מורגשים או נראים בכלל, ואפשר לחיות איתם שנים מבלי לדעת. מצד שני, בקעים יכולים לגדול עם הזמן, והתסמינים יכולים להחמיר.
האם חייבים ללכת לרופא בשביל כל בליטה קטנה?
בגדול? כן, כדאי. לא כי צריך להיבהל, אלא כי חשוב לקבל אבחנה מדויקת. רופא (בדרך כלל כירורג כללי) יאבחן את הבקע בדרך כלל בבדיקה גופנית פשוטה. הוא יבקש מכם לעמוד, אולי להשתעל או להתאמץ קצת, כדי לראות אם הבליטה מופיעה. הוא גם ימשש את האזור כדי להבין את הגודל והמיקום של פתח הבקע ולוודא שהוא ניתן להחזרה (דהיינו, שהתכולה נכנסת חזרה לבטן בקלות). בקע כזה נקרא "רדוקטיבי" והוא בדרך כלל פחות מסוכן בטווח הקצר.
במקרים מסוימים, אם האבחנה לא ודאית או שהרופא רוצה להבין טוב יותר את מבנה הבקע או את תכולתו, הוא יכול לבקש בדיקות הדמיה כמו אולטרסאונד או CT בטן. אבל לרוב, בדיקה גופנית טובה מספיקה כדי לאבחן בקע בצלקת.
טוב, הבנו. מה הלאה? אפשרויות הטיפול
אז יש לכם בקע בצלקת. מה עושים עכשיו? הגישה הרפואית הכללית היא שלבקעים בצלקת, כמו לרוב הבקעים בבטן, כדאי בדרך כלל לטפל בניתוח. למה לנתח משהו שלא תמיד כואב או מפריע? כי בקע נוטה לגדול עם הזמן, וחשוב מכך, כי קיים סיכון לסיבוכים מסוכנים יותר.
הסיבוך הכי מפחיד הוא "כליאה וצניחה" (או "Strangulation" בשפה מקצועית ויבשה), מצב שבו קטע מעי נתקע בפתח הבקע הצר, אספקת הדם שלו נפגעת, וזה מצב חירום רפואי שדורש ניתוח מיידי. הסיכון הזה אמנם לא ענקי בכל רגע נתון, אבל הוא קיים, והוא גדל ככל שהבקע גדול יותר וככל שהוא קיים יותר זמן. לכן, ההמלצה לרוב היא לתקן את הבקע באופן יזום, לפני שהוא גורם לצרות רציניות.
ניתוח? רשת? בואו נעשה סדר בבלגן
הטיפול בבקע בצלקת הוא כמעט תמיד ניתוחי. המטרה של הניתוח היא להחזיר את תכולת הבקע בחזרה לחלל הבטן ולסגור ולחזק את הפתח בדופן הבטן. יש כמה שיטות ניתוחיות עיקריות:
התיקון הפתוח: זו השיטה המסורתית יותר. המנתח פותח מחדש את הצלקת הניתוחית הקודמת (או עושה חתך בסמוך לה), מחזיר את תכולת הבקע, וסוגר את החור בדופן הבטן. בסגירה הזו, כמעט תמיד ישתמשו כיום ברשת כירורגית.
הגישה הפתוחה מול העולם הקטן של הלפרוסקופיה:
תיקון לפרוסקופי (זעיר פולשני): בשיטה זו, המנתח מבצע כמה חתכים קטנים ומרוחקים יחסית מאזור הבקע עצמו. דרך החתכים האלה מוכנסים מצלמה דקה וכלים כירורגיים עדינים. המנתח עובד בתוך חלל הבטן, מחזיר את תכולת הבקע "מבפנים", ומקבע רשת בחלק הפנימי של דופן הבטן, מעל פתח הבקע, כדי לחזק אותו. היתרונות העיקריים של השיטה הלפרוסקופית הם בדרך כלל כאב פחות אחרי הניתוח, החלמה מהירה יותר, וצלקות קטנות יותר.
תיקון רובוטי: זוהי התפתחות של השיטה הלפרוסקופית, בה המנתח משתמש במערכת רובוטית שמספקת ראייה תלת-ממדית ודיוק תנועה גבוהים במיוחד. היתרונות דומים ללפרוסקופיה, ולפעמים השיטה הרובוטית מאפשרת ביצוע פעולות מורכבות יותר או תיקון בקעים גדולים יותר בגישה זעיר פולשנית.
ומה בקשר לרשת הזו? הרשת (Mesh) היא למעשה פיסת חומר סינתטי או ביולוגי שנועדה לחזק את התיקון ולמנוע חזרה של הבקע. בעבר, היו מקרים שבהם ניסו לתקן בקעים רק על ידי תפירה של הרקמות אחת לשנייה, ללא רשת. אלא שהניסיון הראה שיעורי חזרה גבוהים מאוד בשיטה הזו. היום, השימוש ברשת נחשב לסטנדרט הטיפולי ברוב הגדול של בקעים בצלקת (ובבקעים אחרים בבטן). הרשת מספקת מעין "טלאי" או חיזוק שמפחית משמעותית את הסיכון שהבקע יחזור.
יש סוגים שונים של רשתות – קבועות או מתמוססות, מסינתטיות או ביולוגיות. הבחירה בסוג הרשת ובטכניקת הקיבוע תלויה בגודל הבקע, במיקום שלו, במצב המטופל, ובשיקול דעתו וניסיונו של המנתח. נכון, היו בשנים האחרונות דיונים על סיבוכים אפשריים מרשתות מסוימות, אבל חשוב להבין שהטכנולוגיה מתקדמת, והיתרונות של השימוש ברשת למניעת חזרה של הבקע עולים ברוב המקרים על הסיכונים.
נשארתם עם שאלות? 5 שאלות ששואלים אותי כל הזמן
אחרי שמבינים את כל זה, בדרך כלל עולות שאלות קצת יותר אישיות ופרקטיות. הנה כמה מהשאלות הכי נפוצות שאני שומע (ואני שומע הרבה!):
ש: הבקע שלי קטן ולא מפריע. חייבים לנתח?
ת: ההמלצה הכללית היא כן, לרוב. בקע נוטה לגדול ולהחמיר עם הזמן, והניתוח קל ופשוט יותר כשהבקע קטן. הסיכון לסיבוכים חמורים (כליאה) קיים גם בבקעים קטנים, למרות שהוא נמוך יותר. יש מצבים נדירים מאוד שבהם בקע קטן מאוד באדם מבוגר עם מחלות רקע קשות שלא מאפשרות ניתוח יישקל מעקב בלבד, אבל זה לא הכלל.
ש: כמה זמן לוקח להתאושש מניתוח כזה?
ת: זה מאוד אינדיבידואלי ותלוי בשיטת הניתוח (פתוח מול זעיר פולשני) ובגודל ומורכבות הבקע. באופן כללי, אחרי תיקון לפרוסקופי או רובוטי, רוב האנשים חוזרים לפעילות קלה בתוך שבוע-שבועיים, ולפעילות מלאה (כולל מאמץ והרמת משאות) בתוך 4-6 שבועות. אחרי ניתוח פתוח, ההחלמה לוקחת בדרך כלל קצת יותר זמן.
ש: האם הבקע יכול לחזור אחרי הניתוח?
ת: לצערי, כן. למרות שהשימוש ברשת הפחית משמעותית את שיעורי החזרה, הם עדיין קיימים, במיוחד בבקעים גדולים, במטופלים עם גורמי סיכון משמעותיים (השמנה, עישון, סוכרת), או במקרה של סיבוכים אחרי הניתוח הראשון. המטרה של הניתוח היא למזער את הסיכון הזה ככל הניתן.
ש: אני יכול למנוע את הבקע אחרי הניתוח?
ת: יש דברים שאתם יכולים לעשות כדי
ש: אם לא מטפלים בבקע, מה הסיכונים?
ת: כאמור, הסיכון העיקרי הוא כליאה של תוכן בבטן (בדרך כלל מעי) בפתח הבקע, מה שעלול להוביל לחסימת מעי, פגיעה באספקת הדם ומוות של רקמה (נמק). זה מצב חירום שדורש ניתוח מיידי. בקע שלא מטופל יכול גם לגדול, להפוך ליותר כואב ומגביל, ולהפוך את הניתוח לתיקון ליותר מורכב ומסובך.
זהו, סיימנו! איך לא נפגשים שוב עם האורח הלא רצוי?
אז עברתם את הניתוח לתיקון הבקע, הכל עבר בשלום (ברוב המקרים, ברוך השם!), אתם מתאוששים. איך שומרים על ההישג ולא נותנים לבקע לחזור לבקר?
החיים אחרי התיקון: מה עושים כדי לשמור על התיקון?
הדבר הכי חשוב הוא להקשיב להוראות הרופא לגבי תקופת ההחלמה וההגבלות על פעילות גופנית. זה לא הזמן להיות גיבורים ולנסות להרים את הרהיט הכי כבד בבית שבוע אחרי הניתוח. דופן הבטן צריכה זמן להתאושש ולהתחזק מחדש, והרשת צריכה להשתלב ברקמות. בדרך כלל ימליצו להימנע ממאמצים כבדים למשך תקופה מסוימת (שוב, תלוי בסוג הניתוח וגודל התיקון).
מעבר לתקופת ההחלמה המיידית, יש דברים שקשורים לאורח חיים שיכולים לעזור לשמור על דופן בטן חזקה ולמנוע בקעים עתידיים או חזרה של בקעים קיימים (לא רק בצלקת!):
-
שמירה על משקל גוף תקין: כן, זה חוזר על עצמו כי זה חשוב. פחות לחץ על דופן הבטן, פחות סיכון לבקעים.
-
הפסקת עישון: אם אתם מעשנים, זו סיבה מצוינת נוספת להפסיק. הגוף שלכם (ודופן הבטן שלכם בפרט) יודה לכם.
-
תזונה עשירה בסיבים ומניעת עצירות: כדי להימנע ממאמץ בשירותים.
-
פעילות גופנית סדירה (אחרי ההחלמה המלאה!): חיזוק שרירי הבטן (בצורה הדרגתית ונכונה) יכול לעזור לתמוך בדופן הבטן. רק חשוב לקבל אישור מהרופא מתי אפשר להתחיל ואיזה סוגי תרגילים מתאימים.
לסיום, קצת אופטימיות וחוכמת חיים
אז נכון, לגלות שיש לכם בקע אחרי ניתוח זה לא הדבר הכי משמח בעולם. זה יכול להיות מטריד, לפעמים כואב, ובטח מרגיש כמו עוד סיבוך מעצבן שפשוט לא הייתם צריכים. אבל חשוב לזכור שזו בעיה נפוצה, שיש לה פתרונות כירורגיים