אסטרטגיות מעולות להתמודדות עם התקפי זעם בגיל שנתיים

כן, בדיוק עכשיו, כשאתם קוראים את השורות האלה, יש סיכוי לא רע שמישהו קטן וחמוד, עם כוח אטומי ובלי טיפת היגיון, שוכב באיזה סופר על הרצפה וצורח כאילו נגמר העולם. או אולי זורק את הספגטי על הקיר בבית, כי ה"לא" שלכם לא נשמע לו מספיק משכנע.

אם אתם הורים לבן שנתיים, אתם מכירים את הסיטואציה הזאת. אתם חיים אותה. אתם נושמים אותה. ואתם, כנראה, גם מותשים ממנה. ברור שאנחנו אוהבים אותם. אבל לפעמים, בחיי, בא לנו רק לברוח לאי בודד עם ספר טוב וקוקטייל. תודו. אנחנו לא שופטים.

אבל מה אם נגלה לכם שהטנטרום הוא לא רק התקף זעם פרוע, אלא בעצם שיעור מאלף בתקשורת, בהתפתחות, ובעיקר – בטירוף שלכם עצמכם? אז תתיישבו, קחו נשימה עמוקה (אבל לא כזאת שתרגיז את הקטן), ובואו נצלול יחד לעולם המופלא, המבלבל והמצחיק-עצוב הזה.

בסוף המאמר הזה, אתם תרגישו כמו מפקדי יחידות מיוחדות, מצוידים בכלים סודיים, ותוכלו להסתכל לטנטרום הבא בעיניים בוגרות (ומעט עייפות, נו). תבינו למה זה קורה, איך מגיבים, ואיך, לעזאזל, יוצאים מזה בשלום ואפילו עם חיוך קטן. מוכנים? בואו נתחיל!

המבחן האולטימטיבי: 7 דרכים מבריקות לשרוד את טנטרום בן השנתיים (בלי לאבד את השפיות!)

המבחן האולטימטיבי? למה דווקא עכשיו? פסיכולוגיית הטנטרום בחיי היומיום

אז מה זה לעזאזל הטנטרום הזה? אל דאגה, זה לא הילד שלכם שהפך פתאום למאפיונר קטן עם דרישות לא הגיוניות. זה פשוט שלב התפתחותי, מאתגר בטירוף, אבל שלב. בערך בגיל שנתיים (וגם לפני וקצת אחרי), הפשפשים שלנו מגלים שהם יצור עצמאי. יש להם רצונות, מחשבות, ובעיקר – הרבה תסכול.

המוח הקטן הזה, שעדיין מתפתח במהירות מטאורית, נתקל ב"לא" שלכם כמו קיר בטון. הוא מנסה לתקשר, אבל אוצר המילים מוגבל, והיכולת לשלוט ברגשות? ובכן, היא עדיין בחיתוליה. תחשבו על זה: הייתם רוצים משהו בטירוף, ולא הייתם מצליחים להסביר את עצמכם, וכל העולם מסביב היה ממשיך כרגיל? הייתם מתפרקים גם אתם, לא?

1. המוח הקטן והמשחק הגדול: תיאטרון שלם בראש אחד

האמת היא שהמוח של בן שנתיים הוא יצירת מופת כאוטית. מרכז השליטה ברגשות (האמיגדלה, למתעניינים) עובד שעות נוספות, אבל קליפת המוח הקדם-מצחית, זו שאחראית על ויסות, היגיון ותכנון? היא עדיין בשיפוצים. זה אומר שאין להם את הכלים לעצור את הסופה הרגשית. זה פשוט פורץ החוצה.

אז כשהוא זורק את עצמו על הרצפה כי הפרוסה חתוכה לא נכון, זה לא שהוא מנסה לעשות דווקא (טוב, אולי קצת). זה יותר כמו קצר חשמלי במוחון הקטן שלו. והתפקיד שלנו? להיות לוחמי האש.

2. צורך בשליטה? מי, אני?

בגיל הזה, ילדים מתחילים להבין שיש להם כוח. הם יכולים להחליט (או לנסות להחליט) מה ללבוש, מה לאכול, איפה לשחק. כשאנחנו מונעים מהם את השליטה הזו, או כשאנחנו מציבים גבול, זה מתנגש עם הרצון העז שלהם לעצמאות. והתוצאה? פיצוץ בטעם בננה ודמעות.

הם מנסים לדחוף את הגבולות, לראות מה הגבול, ומה יקרה אם הם יעברו אותו. זו דרך ללמוד על העולם. וכמו כל למידה, היא מגיעה עם קצת (הרבה) רעש ובלגן.

הבנת "האויב": 5 סיבות קטלניות (לגמרי) להתפרצות הבאה

לפני שנקפוץ לפתרונות, בואו נבין רגע למה זה בכלל קורה. כי הבנה היא חצי דרך לשפיות, או לפחות חצי דרך לעצבן פחות את הקטן. הנה הסיבות הכי נפוצות לדרמה הבאה:

• עייפות כרונית (שלו, לא שלכם): הוא לא ישן מספיק בצהריים? הושכב מאוחר? בום! אתם עם פצצת זמן מתקתקת.
• רעב קטלני: בוקר טוב, הוא עדיין לא אכל. או אכל מעט מדי. או לא את מה שרצה. זו אולי הסיבה הכי בסיסית ורצחנית לטנטרום.
• גירויים יתר: הייתם בקניון? במסיבת יום הולדת רועשת? יותר מדי חברים? המוח הקטן מוצף, והפתיל קצר. קצר מדי.
• תסכול קיומי: לא מצליח להרכיב את הקוביות. לא מצליח לרוץ מספיק מהר. לא מצליח להסביר מה הוא רוצה. העולם אכזר, חברים.
• צורך בתשומת לב (גם אם שלילית): לפעמים, ובואו נודה באמת, זה פשוט קורה כי אתם בטלפון. או מדברים עם מישהו אחר. או נושמים בלי לתת לו תשומת לב מלאה.

***

שאלות ותשובות (כי בטח יש לכם כאלה):

ש: האם טנטרומים הם סימן ש"פישלתי" בחינוך?

ת: ממש לא! טנטרומים הם חלק טבעי ובריא מהתפתחות הילד. הם מראים שהילד מפתח עצמאות, מנסה לבטא רצונות ורגשות. אם לא היו טנטרומים, זה היה יותר מדאיג! זה כמו ללמוד ללכת – יש נפילות בדרך. פשוט פה הנפילות הן קולניות ודרמטיות הרבה יותר.

***

ההתקפה הטובה ביותר: אסטרטגיות מנצחות (ובדוקות!) להתמודדות

אוקיי, אז הבנו שזה לא אישי (לגמרי). עכשיו בואו נדבר על איך לשרוד את זה, ואולי אפילו לצאת מזה עם תחושה קלה של ניצחון. זה לא קסם, אבל עם קצת תרגול וסבלנות (ובעיקר קפה), זה אפשרי.

1. הנשימה העמוקה שלכם (ולא שלו!): הכל מתחיל בכם

לפני שאתם מגיבים לצרחות, קחו נשימה עמוקה. אחת. שתיים. שלוש. שמרו על קור רוח. כשאתם רגועים, הילד שלכם מרגיש את זה. כשאתם בפאניקה, הוא קולט את זה וזה רק מלבה את האש. תזכרו, אתם המבוגר האחראי (לפחות בתיאוריה). אתם עמוד השדרה. הוא צריך לראות אתכם יציבים, גם כשהעולם סביבו רועד.

2. "אני מבין אותך, קטן!": שיקוף רגשות זה קסם?

במקום להתעלם או לצעוק בחזרה, נסו לשקף את הרגשות שלו. "אני רואה שאתה ממש כועס/מתוסכל/עצוב שלא קיבלת את הממתק עכשיו". תנו שם לרגש. זה עוזר לו להבין מה קורה לו, וגם מרגיש שהוא לא לבד בסערה הזו. זה לא אומר שאתם נותנים לו את הממתק, אלא שאתם מבינים את הכאב שלו. ולפעמים, רק ההבנה הזו היא כבר חצי נחמה.

3. אזור בטוח? פינת רגיעה!

במקום "פסק זמן" עונשי, תחשבו על "פינת רגיעה". מקום שקט ונעים, אולי עם כמה ספרים או צעצועים מרגיעים, אליו הוא יכול ללכת (או שאתם מלווים אותו) כדי להירגע. זו לא ענישה, זו הזדמנות ללמוד לווסת רגשות. תהיו לידו, בלי שיפוטיות, ותתנו לו את הספייס שהוא צריך כדי להתכנס. כשהוא יירגע, אפשר לדבר.

4. הסחת דעת או גאונות?

לפעמים, במיוחד כשהטנטרום רק מתחיל, הסחת דעת היא כלי קסם. תשאלו שאלה מפתיעה, תציעו משהו מעניין ("בוא נראה איזה ציפור עפה בחלון!"), תשנו את המיקום. זה לא תמיד עובד, אבל כשזה כן, זה כמו לנצח בלוטו (קטן, נו). המטרה היא פשוט להסיט את תשומת הלב מהמקום שבו הוא "תקוע" רגשית.

5. לא? זה עדיין "לא"! גבולות ברורים, עולם בטוח

אם אמרתם "לא" למשהו, הישארו עקביים. זה קשה, זה מתיש, זה דורש כוחות על. אבל עקביות היא המפתח. אם היום "לא" ואתמול "כן", הילד לומד ש"לא" זה רק המלצה. גבולות ברורים יוצרים תחושה של ביטחון. הילד יודע מה מצופה ממנו ומה מותר ואסור. וזה, בסופו של דבר, מרגיע גם אותו.

***

שאלות ותשובות (כי בטח יש לכם עוד):

ש: מתי הטנטרום אמור להיגמר?

ת: בדרך כלל, הטנטרומים מגיעים לשיא סביב גיל שנתיים-שלוש ומתחילים לדעוך בהדרגה עד גיל ארבע-חמש, כשהילד מפתח יכולות שפתיות וויסות רגשי טובים יותר. אבל היי, גם למבוגרים יש טנטרומים, רק שאנחנו קוראים להם "יום רע" או "התקף עצבים". אז אל תצפו לשקט מוחלט, רק לגרסה משופרת.

***

טעויות של אלופים: מה לא לעשות (גם אם ממש בא לכם!)

כולנו טועים. במיוחד כשאנחנו עייפים, מותשים ומיואשים. אבל יש כמה "טעויות" קלאסיות שיכולות להפוך את המצב מהרע ביותר לרע עוד יותר.

• להיכנע (הטעות הקלאסית): הוא רוצה ממתק לפני ארוחת הערב? אתם אמרתם לא. הוא צורח. אתם נותנים. מזל טוב! לימדתם אותו שהצרחות הן הדרך להשיג את מה שהוא רוצה. וזה, חברים, מתכון בטוח לעוד ועוד טנטרומים.
• לצעוק בחזרה (כי מי לא מרגיש את הצורך?): כשילד צורח, התגובה הטבעית היא לצרוח חזרה. אבל זה רק מלבה את האש, מראה לו שגם אתם לא יודעים לווסת רגשות, ומעלה את רמת הדרמה בעשר רמות לפחות.
• לבייש או לזלזל ("מה אתה בוכה, אתה תינוק?"): לעולם, אבל לעולם, אל תביישו ילד על הרגשות שלו. זה פוגע בביטחון העצמי שלו, גורם לו להדחיק רגשות, ולא מלמד אותו שום דבר חיובי. רגשות הם בסדר, גם אם הביטוי שלהם קצת דרמטי.
• לנסות להסביר יותר מדי (כי הם פשוט לא שם): כשילד בשיא הטנטרום, הוא לא במצב להבין היגיון או הסברים מורכבים. הוא "נשלט" על ידי הרגש. תנו לרגש לעבור, ורק אחר כך, כשהרוחות נרגעות, אפשר לנסות לדבר.

***

שאלות ותשובות (תמיד יש עוד):

ש: מה ההבדל בין טנטרום להתקף זעם רגיל?

ת: טנטרום הוא התפרצות רגשית שנובעת מתסכול, חוסר יכולת לתקשר, או עומס רגשי. הוא בדרך כלל לא מתוכנן. התקף זעם, לעומת זאת, יכול להיות מכוון יותר, ולפעמים קורה אצל ילדים גדולים יותר שיש להם יכולת טובה יותר לווסת רגשות אבל בוחרים להשתמש בזעם ככלי. אצל בני שנתיים, לרוב מדובר בטנטרום טהור וחסר אונים.

***

סוף המשחק? מתי הטנטרום הוא לא רק "שלב"

רוב הטנטרומים, כמה שהם מתישים, הם נורמליים וחולפים. אבל יש מקרים, מעטים יחסית, שבהם כדאי להרים גבה, או אפילו טלפון למומחה. כי שקט נפשי זה לא מותרות, זו חובה.

1. עוצמה, תדירות ומשך: כמה זה "יותר מדי"?

אם הטנטרומים תכופים מאוד (כמה פעמים ביום, כל יום), אלימים במיוחד (פגיעה עצמית, זריקת חפצים מסוכנים), או נמשכים זמן רב באופן יוצא דופן (מעל 15-20 דקות בכל פעם, ולא נרגעים גם לאחר ניסיונות הרגעה), כדאי לשקול התייעצות. זה לא אומר שיש "בעיה", זה אומר שאתם מצוינים בכך שאתם בודקים ומוודאים שהכל כשורה.

2. כשזה מלווה בדברים נוספים: דגלים אדומים קטנים

אם הטנטרומים מלווים בדברים מדאיגים נוספים, כמו: קושי משמעותי בשפה, בעיות שינה ואכילה חמורות, התקפי זעם שכוללים עצירת נשימה עד אובדן הכרה (נדיר, אבל קורה), או רגרסיה התפתחותית אחרת – אל תהססו. שיחה קצרה עם רופא הילדים או יועץ התפתחותי יכולה להסיר דאגה מלבכם ולתת לכם את הכלים המתאימים, אם יש צורך.

***

שאלות ותשובות (לא אמרנו שזה קל):

ש: האם להתעלם מהטנטרום זה הפתרון?

ת: התעלמות מוחלטת היא בדרך כלל לא הפתרון המומלץ. חשוב שהילד ירגיש שאתם שם בשבילו, גם כשהוא מתקשה. התעלמות עלולה לגרום לו להרגיש בודד או לא מובן. גישה טובה יותר היא "התעלמות פעילה" - אתם נוכחים, רגועים, לא מגיבים דרמטית, אבל משדרים שאתם זמינים כשהוא יירגע. כשלא מסוכן, אפשר גם ללכת לפינת רגיעה ולחכות שהסערה תעבור, כשאתם קרובים מספיק כדי שהוא ירגיש אתכם. המטרה היא לא לתת פרס לטנטרום, אבל כן לתת ביטחון לילד.

***

בונוס מיוחד: 3 טיפים סודיים (שלא תמצאו בגוגל, אולי)

כי מי לא אוהב בונוסים? הנה כמה רעיונות נוספים שיכולים להפוך את החיים (והטנטרומים) לקצת יותר נסבלים:

• מניעה, מניעה, מניעה (השד לא כזה מתוחכם): תחשבו קדימה. הולכים לקניות? תנו לו חטיף קטן לפני. מתקרבת שעת שינה? הימנעו מפעילויות מרגשות. היו תמיד צעד אחד לפני. לפעמים מספיק לתת בחירה קטנה ("רוצה את החולצה הכחולה או האדומה?") כדי למנוע מלחמת עולם.
• חגגו את הרגעים הטובים (כי הם קיימים!): כשאין טנטרום, כשבן השנתיים משחק יפה, משתף פעולה – שימו לב לזה! תנו חיבוק, נשיקה, מילה טובה. חזקו את ההתנהגויות החיוביות. זה מלמד אותו שגם בדרכים האלה הוא מקבל תשומת לב, ואפילו יותר טובה.
• דאגו לעצמכם (בלי אשמה, בבקשה!): להיות הורה לפעוט זה אחד הדברים המתישים ביקום. אתם צריכים אנרגיה, סבלנות ושפיות. קחו כמה דקות לעצמכם, צאו לסיבוב קצר, שתו קפה בשקט. הורה עייף הוא הורה קצר רוח. זה לא אנוכי, זו הישרדות.

***

שאלות ותשובות (האחרונות, מבטיחים!):

ש: ומה אם זה קורה בציבור?

ת: בציבור זה תמיד מרגיש פי עשרה יותר גרוע. כולם מסתכלים, אתם מרגישים ששופטים אתכם. אבל זכרו: רוב האנשים או שהם הורים בעצמם (ומבינים!), או שהם פשוט ימשיכו הלאה. נסו להתעלם מהסביבה. התמקדו בילד שלכם. אם אפשר, קחו אותו למקום שקט יותר. אם לא, פשוט נסו ליישם את אותן אסטרטגיות – להישאר רגועים, לשקף רגשות, להציב גבולות ברורים. בסוף, זה יעבור. ואתם? אתם גיבורים, גם אם זה לא מרגיש ככה.

***

לסיכום: אתם לא לבד, ויש אור בקצה המנהרה (שלא תאמינו כמה הוא קרוב!)

אז הנה, הגענו לסוף. הבנתם את המוח הקטן והמופלא הזה, את הסיבות ההגיוניות (לגמרי!) להתפרצויות, ואת הכלים הפרקטיים שיעזרו לכם לשרוד את השלב הזה בכבוד ועם חיוך.

זכרו, טנטרומים הם שלב חולף. הם מתישים, הם מתסכלים, אבל הם גם הזדמנות עבורכם ללמוד על הילד שלכם, על עצמכם, ועל החשיבות של סבלנות (ואולי גם כוס יין מדי פעם). אתם עושים עבודה מדהימה, גם כשזה לא מרגיש ככה. תנשמו עמוק, תחייכו, ותדעו שאתם מצוידים עכשיו בידע הכי טוב שיש כדי לצלוח את הקרב הבא. וכן, יהיה קרב. אבל אתם? אתם מוכנים!